פייסבוק, טוויטר, מסנג'ר ואיי סי קיו הם רק חלק מהאמצעים בהם משתמשים בני נוער לשלוח מסרים שונים. איך אפשר לזהות מסרי מצוקה מידיים שמשדרים בני נוער? מיכל דולב-כהן, מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, מסבירה את המאפיינים של מסרים אלו ואיך אפשר לסייע באמצעותם ולהקל על בני הנוער.
נובמבר 2011
תגיות: אוניברסיטת חיפה, מיכל דולב-כהן
את שנות התבגרותי העברתי ברשת האינטרנט, בפורומים, בצ'אטים וכו'.
מנסיון אישי רחב -
האינטרנט הוא רק כלי בריחה מהמציאות, ולא עוזר לפתור שום בעיות רגשיות.
נקודה.
כשנער יושב מול מחשב, הוא לא צריך להתאמץ כדי לפתור את הבעיות שלו. הוא בעיקר בורח.
הוא יכול לשחק, לצפות ביוטיוב, לקשקש עם חברים, וגם לחפש צומי ולדבר על הרגשות שלו. בו זמנית.
מכיון שהוא עדיין תמים מאוד, ועוד לא קלט שמי שזרקה לו "איי לאב יו" או אפילו אמרה לו שהיא זמינה בשבילו כל הזמן (בשביל מבוגרים, 4 בבוקר נשמע – וואו, באמת כל הזמן. תתעוררו! מעניין מה יקרה אם הוא יתקשר אליה בשעה נורמלית כמו 8 בבוקר) – זורקת את זה במקביל לעוד 7 אנשים שהיא מקשקשת איתם,
אז הוא בהחלט הולך לישון רגוע.
אבל למחרת? הוא קם ב'דאון' שוב פעם.
כי שום בעיה לא נפתרה.
הוא רוצה להרגיע את הנפש הסוערת שלו.
אך מכיון שהמחנכים שלו "זורמים" איתו, במקום לחנך אותו לעשות את מה שבאמת טוב לו -
הדרך היחידה שהוא מכיר – זה המחשב.
אז הוא מתמכר.
ומתדרדר…
גם כשהוא מבין שהחברות הוירטואלית היא שטחית ורדודה, ועומק הנפש שלו צורח!!! – הוא כבר מכור.
ומפחד מאוד מהיציאה לחיים – שהוא לא מכיר, ואין לו כלים, וכל החברים שלו גם כן עסוקים במחשבים שלהם. אז גם אין עם מי לדבר.
בקצור, מורים יקרים,
יש לכם אחריות כבדה – אני מעריצה אתכם על הנכונות לשאת אותה.
מותר לומר, מדי פעם, שהטכנולוגיה הורסת.
שלתקוע מחשבים בכל כיתה, רק מעודד את התלמידים לחפש ריגושים.
לא ללמוד, לעמול, להתאמץ. להיות מאושרים ב-א-מ-ת.
"בעולם שבו הכל זמין, אין משמעות רבה לשום דבר" (מרגרט אטווד)